ביום השואה 2023 יחיו בישראל כ-150 אלף ניצולי שואה. כ-45 ניצולים נפטרים מדי יום. בעשורים האחרונים מתקיים בממשלה, בארגוני ניצולי השואה ובאקדמיה ויכוח נסתר, שהתקשורת לא מדווחת עליו, העוסק בשאלה "מי ראוי להיקרא ניצול שואה"? התשובה לשאלה זו היא לא רק פילוסופית-מוסרית אלא גם תקציבית – כי מי שאינו ניצול שואה לא זכאי לפיצויים ככזה מגרמניה ומישראל. עוגת הפיצויים מוגבלת - וכך הופכת השאלה לסוגיה פוליטית נפיצה שלאף גורם אין אינטרס להציף על פני השטח. 

 

לפי שיטת הפיצויים הקיימת כיום בישראל, דווקא ניצולי השואה העניים ביותר ללא קשר לשואה - הם גם אלה המקבלים את פיצויי השואה הנמוכים ביותר מישראל ומגרמניה. כך נוצר מצב עגום במסגרתו ניצולים מבוססים מקבלים פיצויי שואה גבוהים וניצולים עניים מקבלים פיצויים מוקטנים, והפערים בין קבוצות ניצולי השואה גדלים. למה זה קורה? למי יש אינטרס להנציח את המצב, ולמה ארגוני החברה האזרחית נוטים את הפערים במקום לצמצם אותם? 

 

ההרצאה מבוססת על ניסיון העבר של הדובר כיועץ מנכ"ל משרד ממשלתי לתחומי ניצולי שואה, על השכלתו האקדמית במשפטים ובהיסטוריה בתחומי השואה ועל יכולתו להנגיש סוגיה מורכבת בשפה נגישה ומעוררת עניין, על סמך אירועים פוליטיים ואקטואליים.  במובן הרחב, ההרצאה מהווה מקרה בוחן לאופן בו רוח התנדבותית ואלטרואיזם חברתי שאינם נובעים מתוך בקיאות עלולים להוביל לתוצאות הפוכות בקרב קהל היעד של הפעילות.

 

המשתתפים יצאו מן ההרצאה, בתקוה, בתחושה שהם מבינים טוב מתמיד את עולם ניצולי השואה בישראל, כמו גם את ההיסטוריה והפוליטיקה של הניסיון לעשות צדק עם יהודים שסבלו מהנאצים ועוזריהם בתקופת השואה. תוכן ההרצאה מתאים למגוון רחב של קהלים, ולא נדרש כל ידע קודם בנושא.